מה אני קוראת

10.2.2011

בעקבות החוק שמאפשר לקבל רטלין מרופא משפחה תומר פרסיקו מצר על היעדרו של הדיון הערכי מן השיח על תרופות משנות תודעה ונעמה כרמי מצביעה על טיפול תרופתי שנוגס בשוליים של הטווח הנורמלי והופך גם דכאונות קטנים והגיוניים, למשל, לבעיות שצריך לטפל בהן.

מרגוליס מביא סקירה מדעית מעניינת על האינטראקציה בין תחושות פיזיות לתודעה עם כל מיני ניסויים מגניבים בבני אדם. מסתבר, על פי המחקרים האלה, שדברים מאוד רחוקים מדעות אמונות ותרבות (חום, קור, העובדה שאת כותבת ביד ימין) משפיעים על ההכרעות שלנו.

עמית גל מטפס על הרים בצעדים קטנים ולא מתעייף בכלל: "השיטה היא פשוטה – לעולם לא לעשות צעד שיגרום לך להתאמץ". אמן שזה יעבוד על החיים שלי.

בדגש קל מתרגמים כרזות של הפגנות של אזרחי מדינות ערב כנגד השלטונות שלהם. עם כל חוסר הודאות באשר לעתיד האיזור- בכל זאת יש נחת רוח בלראות אותם מקללים קצת את עצמם.

גל מור מצא תמונות של בחורות ממוצעות מארצות שונות. אני מסתכלת על הישראלית ורואה בה יותר מדי ערביה וכורדית. אולי כל אחד מוצא בה יותר מדי מהישראלים שלא נוכחים בסביבתו הקרובה.